אז נכון. כיום, אפשר באמת לראות
יוזמות ירוקות היכן שלא נפנה את ראשנו, אבל לאורח חיים אקולוגי ופעילות ברת קיימא
יש מסורת עתיקה, שיש לה שורשים עמוקים בזמן. בואו נסובב את הגלובוס ונעצור אותו בנקודה
צפונית בחצי היבשת הודו. שם, בין גבול טיבט מדרום-מזרח לגבול סין בצפון-מזרח, נמצא
את חבל לאדאק. חבל ארץ זה, מן היפים שבמחוזות ההימלאיה ההודית, מכונה גם
"טיבט הקטנה" בגלל ההשפעה החזקה שיש לתרבות הטיבטית על המקום.
לאדאק הוא אזור מנותק, שניתן
להגיע אליו דרך יבשה רק בתקופה של שלושה חודשים בשנה. הסיבה לכך היא שלאדאק ממוקם בגובה
רב של כ-3,000-4,300 מטר
לצד הרי ההימלאיה. האקלים הקיצוני נע בין צינת החורף, שיכולה להגיע ל-°20-, לחום היבש
של °30 בקיץ. הודות לתנאים האקלימיים הקשים והניתוק מתעבורה במשך רוב חודשי השנה, האוכלוסייה
המקומית הייתה חייבת לפתח מנהגים ייחודיים ומיוחדים להישרדותה.
במשך מאות שנים, לאדאק נהנית
מכלכלה יציבה בגלל גידולי החקלאות שלה. היבולים כוללים שעורה, חיטה ואפונה, ובנוסף
מגדלים בהמות כמו יאק, פרה וחיה המוכלאת מיאק ופרה – יאקרה, בתרגום שלי (dzo
באנגלית). בגובה הרב, החיות הן מועטות, מים הם מצרך יקר מציאות, ואין תשתית המאפשרת
עונת חקלאות פורייה וארוכה. ולכן, כדי ליצור כלכלה מאוזנת, שתספק את צרכי התושבים
ותניב עודפים לצורכי ייצוא, על התושבים להפיק במשך חודשי הקיץ בלבד, מיוני עד
ספטמבר, תכולה שתקיים אותם לאורך כל חודשי השנה.
התנאים הקשים אינם מותירים
לתושבים ברירה אלא לגלות תושייה ולנצל את המשאבים העומדים לרשותם עד תום. חיות
הצאן מספקות דברי חלב למאכל. ואם לא די בכך, בפרווה משתמשים לצורך הכנת שמיכות
ובגדים חמים לעונת החורף, ומהגללים מפיקים קומפוסט שאיתו מדשנים את הגידולים. הבתים
עשויים מלבני בוץ שהתושבים מכינים בעצמם מתערובת של חול, חרסית ומים שיוצקים בתוך
תבניות. את המים הנמסים מפסגות ההימלאיה מנתבים בתוך ערוצים אל הכפרים שלהם על מנת
להשקות את גידוליהם ולהשתמש בהם לצורכיהם האישיים.
רק בשנת 1975 נפתח חבל לאדאק לתיירים
ולפיתוח. די היה בהצצה דרך חור המנעול שלה זכתה האוכלוסייה הלאדאקית על המערב בכדי
להוביל להפרת הסדר באזור. החל לחץ על הכלכלה להתפתח בקצב מהיר ומודרני, שהשוק
המקומי אינו עומד בו. נוצרה אורבניזציה מזורזת שאינה עולה בקנה אחד לא עם תנאי
האקלים והקרקע, ולא עם ההרגלים הנושנים של התושבים.
בשנת 1978, ייסדה אישה בשם הלנה
נורברג-הודג' את עמותת LEDEG
ששמה לה למטרה לחנך את התושבים למציאות המערבית תוך כדי כיבוד המסורת
של התרבות המקומית. העמותה פעלה כדי ליצור שילוב נכון בין הקדמה והטכנולוגיה של
המערב, שעשויה לייעל את העמל של התושבים במהלך השנה ולהגדיל את יבול החקלאות, לבין
המנהגים המקומיים והצרכים של בני המקום.
העמותה שמה לה למטרה להבטיח לאוכלוסיה
הלאדאקית כי למרות האימפקט החזק של המערב, הם הם האמונים על עיצוב עתידם. יהיה זה עתיד
המבוסס על היסודות העתיקים של האזור והמקורות שלהם, על האורגניות ואורח החיים
האקולוגי. העמותה קידמה ייצור מקומי של טכנולוגיה שמשתמשת באנרגיה סולארית לצורך תפעולה:
הסקה, בישול, הרתחת מים, הקמת חממות, וגם מגדל מים בקנה מידה מינורי לטחינת תבואה,
שגם שואב מים וגם מייצר חשמל. כיום, השימוש בטכנולוגיות כאלו נעשה כמעט בכל כפר
בלאדאק.
נורברג-הודג', מייסדת העמותה,
מעידה על עיקרי התורה שברוחה היא פועלת: "ברחבי העולם כיום יש מודעות הולכת
וגדלה לכישלונות המודל המערבי לפיתוח, ועם זאת, רצון לחפש מודל אחר, בקנה מידה אנושי
יותר, של אורח חיים אקולוגי. אם לאדאק תצליח להתפתח לכיוון עתיד שמשמר את יסודות
המסורת שלה מהעבר, זה יהיה מודל לחיקוי והשראה שידגים איך כל האלמנטים האקולוגיים
יכולים להשתלב באופן הרמוני יחד".
בעתיד, העמותה שואפת להרחיב את
קנה המידה של הפעילות האקולוגית, להתקין פנלים סולאריים לייצור חשמל ולקדם את טכניקת
הבישול הסולארי. ולא רק זאת, העמותה גם פועלת לבסס באזור תיירות אקולוגית ענפה
ולהגן על המגוון הרחב של הצמחים ובעלי החיים שלאדאק היא הסביבה הטבעית שלהם.
פורסם לראשונה ב-getgreen.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה